נימי לנגר, גשר-הזיו, ידיעות הקיבוץ

  31.10.2014

אחרי שלא הצלחנו להרגיע את אחינו הקטן, לקחנו אותו להורינו שהיו באסיפה שדנה בנושא "החינוך לאן" * נוסטלגיה קיבוצית עם מסקנות אקטואליות

 
אחד מזיכרונותיי הראשונים ממוסדות הקיבוץ הוא, אם אני זוכר נכון – משנת 1978. היה לילה קריר וגשם ירד בליטופים קלים על שבילי הקיבוץ. הייתי אז ילד בן שמונה, ובקיבוץ של אז, ילד בגיל הזה היה משהו נפלא, חופשי וללא גבולות. אבא ואימא שלנו היו באותו זמן באסיפה בדיון על "החינוך לאן?" או משהו בסגנון הזה.
הקיבוץ שלי, גשר-הזיו, מקדמת דנא היה בלינה משפחתית. ההורים, כאמור, באסיפה, ואנחנו – שלושה אחים – ישנים. האח הקטן שלי, שהיה אז בן שנתיים, התעורר והתחיל לבכות. לאחר שהאח הגדול שלי ואני לא הצלחנו להרגיע אותו בגבינה מתוקה, ולא בשיירים של עוגת יום שישי שהייתה במקרר, וגם כששמנו תקליט של שמוליקיפוד זה לא עזר – החלטנו לקחת אותו להורינו לאסיפה. החינוך לאן – כנראה יחכה לטיפול כאן ועכשיו.
המזל הוא שהמרחק מהבית שלנו למועדון לחבר היה קצר, ואני לא זוכר שממש נרטבנו. אני כן זוכר את הדרך הנוצצת מהגשם ומהשתקפות האורות בלילה. הילדות דאגה לפזר זהב נוצץ וקסום על מדרכות הקיבוץ.
"קחו אותו", הגשנו להורים שלנו את הבן שלהם… הסתובבנו וחזרנו הביתה לישון.

להמשך המאמר