לפני כמה ימים פגשתי חבר יקר בחנות האלונית הצמודה לתחנת הדלק בצומת הקיבוץ. הכל-בו המודרני משמש כמקור אינפורמציה למתרחש בקיבוץ. לפני יותר מעשור נסגר החדר-אוכל ושנים אחדות לאחר מכן גם העלון של הקיבוץ ראה את אורו האחרון. הוועדות דעכו, השבילים התרוקנו ומנהלים חיצוניים כבשו את מגרשי החניה בקיבוץ, מתחלפים לעיתים קרובות כמו המכוניות שאיתן באו והלכו.
זה היה ב- 5:30 בבוקר ואור ראשון הבקיע. אילו שעות-איזה כיף. ירדתי לאלונית לקנות קצת לחמניות טריות לילדים לבית ספר. היום, יום ארוך בבית-ספר, יום שאני משתדל לקנות להם לחמניות טריות ולא להוציא לחם מהפריזר-למרות שזה קצת יותר יקר ולוקח קצת יותר זמן לרדת לאלונית וכל זה.
נכנסתי לאלונית. שם ידידי אלון קרא לי מרחוק "שמעת מה קרה?"
"לא" עניתי.
"בוא, בוא" אלון דיבר בהתרגשות וקרא לי לצד…והמשיך מיד כשהתקרבתי "אלחי הגיע למזכירות ונפגש עם מנכ"ל הקיבוץ…מה שמו…החדש.. בחדר שלו …ואחרי ויכוח שהיה להם וצעקות", אלון תיבל את סיפורו בתנועות של אגרופים "אלחי יצא מהחדר של המנכ"ל ונעל את המנכ"ל בחדר ולא הסכים להחזיר את המפתחות…משהו שקשור לדיבידנדים… ואחר כך קראו למשטרה ורק אז במשטרה אלחי הסכים להחזיר להם את המפתחות".
"מתי כל זה קרה?" שאלתי בתדהמה. ואלון סיפר לי שזה קרה לפני כמה ימים.
נדהמתי, פתאום נפל לי האסימון כמה הקיבוץ השתנה. איך אני לא יודע על דברים כאלה פיקנטיים ומרעננים? פעם, נעילה של מזכיר או מרכז משק או גזבר בחדר שלו, הייתה ידיעה שהייתה מתפרסמת מהר יותר מאש בשדה קוצים. הידיעה וודאי הייתה משולבת עם כמה ישיבות של ועדת חברה, מזכירות ואסיפות, מבטים שנשלחים כמו שוטים בחדר אוכל, ואולי גם תגובה עסיסית או שניים בעלון לקינוח. כך במוסדות וגם כך בשבילי הקיבוץ, בשדות ובאבוקדו. כך היינו אורגן משפטי מתפקד שקובע נורמות התנהגות, ומחזיר לתלם את הסוטים ממנו והכל דפק. המשפט הקיבוצי כשליבו האסיפה הזרים את דם הקיבוץ מהשבילים ואליהם.
שוחחתי עם מספר חברים ואף אחד לא שמע על האירוע. להעביר רכילות שבוע לאחר שקוראת זה קצת פתטי אני יודע…
השתנינו, ככה מבלי להרגיש, לא בתאוריה ולא במוסדות אלא בשטח—הדם הפסיק לזרום. אנחנו כבר משהו שונה ואת שטף השינוי, האלונית הקטנה שבצומת לא מצליחה לבלום והזרם המתגבר שטף איתו את המוסדות כמו חדר האוכל והעלון ושיחות השבילים ויחד איתם את המערכת המשפטית הקיבוצית הפנימית כולה.
ואז עוד דבר התבהר, הקיבוץ המתחדש, אינו אותו לב ועורקי דם כפי שהכרנו, הקיבוץ כבר אינו תאגיד משפחתי חם ומחבק חזק חזק, אלא יותר בעל סממנים של ארגון ציבורי, בו יש ציבור בלתי מסויים שמשלם מיסים למטרות משותפות. קיבוץ שהחברים בו לא מכירים כל כך אחד את השני בשמות ואלה שהכירו לעיתים קצת שוכחים. אנחנו כבר לא לב אחד אלא אוסף של לבבות רבים.
אבל השינוי אינו מות הקיבוץ, הלבבות עדיין פועמים וניתן להרגיש את זה כשמזדמן לך ואתה נפגש באקראי עם חבר או אפילו נקלט. הנה הצלחנו לפני שנה להגדיר חזון לקיבוץ, ואם כבר הצלחנו להגדיר חזון, מה נדרש מאתנו להפכו למציאות? איזו מערכת משפטית עלינו לאמץ כדי לחזק את הקיבוץ שלנו? כדי להשיב דם לשבילים וללב שלנו אנו? האם הגיע הזמן לפתוח שערינו לכללי המשפט הציבורי ומנהל תקין?
ואנו עומדים על צוק גבוה שהיה פעם ביתנו והמציאות זורמת לנו כל כך מהר בנהר מתחתינו… ואנחנו עומדים ומפחדים לקפוץ. אבל הצוק מתפורר… ונותר לנו או לקפוץ לנהר או ליפול אליו.
ואני הולך לקפוץ למים הרגשתי בזה הרגע. אני קופץ….רוח… וזהו…מים מקיפים אותי, מים המלאים באמות מידה מוסריות הלקוחות מהמנהל הציבורי ובכלל זה זכות טיעון והשימוע, מניעת ניגוד עניינים מוסדי ואישי, לשון הרע, כללי אתיקה וענישה מוגבלים, כללי הצבעה וזכויות פרט וחירות לאדם באשר הוא אדם ואחריות לחברה בה האדם נמצא….אני שוחה וצף על הגב… איזה כיף….כמה אנרגיה חיובית…השמים כחולים.
צף במים ומביט למעלה בשמיים וחושב על כמה שינויי תפישה בנורמות יש עלינו לעשות כדי לאמץ כללים ותקנות שנכתבו בעשרות שנים של חקיקה ופסיקה שנועדה לכוון התנהגות בארגונים ציבוריים, רשויות, עיריות ומועצות. אני מקווה והפסיקה תדע להכניס את עצמה אלינו מהר ואנו נתמלא בדרך ארץ חדשה.
אני כבר שעה כאן בנהר ורואה מסביבי עוד חברים… והנה זריפי והנה החבר שעובד בפרי העמק הנה עזרא, אלוני ועמר והנה שליט, גינגולד ובאקי, זה מעודד אך מתחיל להיות לנו קר במיוחד לחלשים ביננו. ואם נחכה לחום המחוקק או הרשם באמת יתכן שנקפא בקור. קור ההתנהגות הציבורית הבלתי נאותה ונעדרת הגבולות. ללא מערכת ענישה ללא מערכת פיקוח עם נוהגים שנס ליחם, עם דם שאינו זורם. איך ניוושע ללא מנהל ציבורי תקין?
הנהר מתחזק ואני יודע שהגיע הרגע לחזור הביתה, מחוזק, מסביבי שערי בתי חברי נפתחים, שלווה, היה שווה לקפוץ ולעיתים להעיז להתייצב ולאתגר בקיבוץ ומחוצה לו את הגדרת חיינו כחברה צודקת יותר ושוב ושוב לבקר את עצמינו ולהתחדש. הדם זורם וחומו מורגש. ואני מתחיל לעלות בשביל הישן לקיבוץ ומימין הפרדסים בדיוק נותנים את ריחם העז והמרענן למרות שכבר חיסלו את הפרדס לפני 20 שנה. יש לנו כל כך הרבה משימות אצלנו ובחוץ ויש גם כלים לבצען אבל הלב של כל אחד מאיתנו אינו מספיק וצריך גם דם שיזרום ביננו ויחזק את הקיבוץ. משימה יסודית היא להתאים את כללי המנהל הציבורי לקיבוץ המתחדש, לקלוט אלינו את זריפי, עזרא, ושליט ושאר המשפחות החדשות לנו בעלות אחיזה כה עמוקה במשפט הציבורי. לבחון חוקים ותקנות של רשויות ואגודות ולאמצן.
….
הרגשתי לא נוח עם אלחי שעבר עימות. התקשרתי אליו.

הוא סיפר לי מה קרה והסיפור באמת קשור היה באופן זה או אחר לאי חלוקת דיבידנדים, אבל מה שאמר לי בסוף הכי הדהים אותי וכאן נפל לי האסימון השני על שינוי המשפט בקיבוץ שכבר איתנו.
"אתה יודע נימי", הוא אמר לי בקול מפויס ומלא תקווה, "מכל הסיפור הרגשתי כמו דג במים, אתה יודע איפה? " וחיכה שאנחש.
"איפה?" שאלתי
"שסוף סוף לקחו אותי למשטרה"…"סוף כל סוף ראיתי את ההבדל, השוטרת האדיבה והמכבדת, סוף כל סוף מישהו הקשיב באמת ואפילו רשם את מה שאמרתי".
יצאתי מהאלונית ונכנסתי למכונית, הלחמניות הטריות מילאו את חלל המכונית בריח של טריות בבוקר שרק עתה עלה. הבטתי במראה הקטנה לאחור, אלון עמד בחוץ החזיק כוס קפה של בוקר והדליק סיגריה.